top of page

אידיש

אני לוקח מצגת זו מיצחק ניבורסקי במאמר שפורסם באנציקלופדיה אוניברסליס.

רבים בני דורי חווים נוסטלגיה לשפה הזו, שנרצחה על ידי הנאצים ושהוריהם, שדיברו אותה שוטפת, לא הורישו להם.

היסטוריה המשתרעת על פני יותר מאלף שנים...

יידיש היא השפה העיקרית שבה דיברו יהודי אשכנז במהלך האלף האחרון, כלומר הקבוצות היהודיות שהוקמו בגרמניה ובצרפת מאז ימי קרל הגדול, בבוהמיה, פולין, ליטא, אוקראינה וחלקים אחרים של מזרח אירופה החל מהמאה ה-13, או בהולנד ובצפון איטליה במאות ה-16 וה-17.

זוהי גם שפתן של הקהילות האשכנזיות החדשות ברחבי העולם, מאז שהגירתם של יהודים ממזרח אירופה הובילה אותם, בפרט, למערב אירופה, צפון ודרום אמריקה, ולאחר מכן לישראל, מהמחצית השנייה של המאה ה-19 ואילך.

 

שפה יהודית

"מכל השפות היהודיות, יידיש חוותה את ההתפשטות הגיאוגרפית הרחבה ביותר; אף שפה אחרת לא דוברה על ידי מספר כה גדול של אנשים, במונחים מוחלטים או יחסיים: אחד עשר מיליון (או שני שלישים מכלל היהודים בעולם) ערב מלחמת העולם השנייה. זוהי גם השפה היהודית היחידה, מלבד עברית, שהגיעה לרמת פיתוח כזו, שכן היא מאפשרת ביטוי של כל תוכן אורח החיים והמחשבה המסורתיים, אך גם העברת השיח הפוליטי, המדעי או הספרותי של הזמנים המודרניים."

במהלך חצי המאה האחרונה, מספר גורמים תרמו להחלשת מעמדה של היידיש. רצח העם שביצעו הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה מחק יותר ממחצית האוכלוסייה דוברת היידיש ושיבש את תנאי העברת השפה עבור הניצולים. הטמעה לשונית, ברובה מרצון אך גם עודדה, ואף כפויה בכמה מדינות, רחיקה את הדורות היהודיים שנולדו לאחר המלחמה.  

כיצד נוצר: מיזוג ובידול

"חיים יהודיים מסורתיים, המתמקדים ביישום מצוות דתיות, מהווים מערכת תרבותית ספציפית, שלמה וקוהרנטית, שלא יכלה לתפקד באמצעות שפה שאולה כפי שהיא."

מאחר שהעברית איבדה את אופייה כשפה מדוברת עוד לפני התקופה הנוצרית, שפות יהודיות אחרות, שנולדו מהתמזגות חלקית שלה עם אלו של אוכלוסיות שכנות, החליפו אותה בתפקיד זה.

הראשונה הייתה ארמית-יהודית, אשר הצטרפה מאוחר יותר לעברית כשפה השמורה ללימודים, ליטורגיה וכתיבה בכלל.

לאחר מכן, ניתן לתאר באופן סכמטי את מקורה של כל שפה יהודית כתוצאה ממיזוג של שלושה סוגי חומרים:

1- אלמנטים של העברית-ארמית שעדיין חיים;

2- אלמנטים של השפה (או השפות) של האוכלוסיות הסובבות;

3- שרידים של שפה יהודית קדומה יותר, שהובאו מארצות אחרות באמצעות הגירות.

במקרה של היידיש, שהופיעה בסביבות המאה ה-11 בקהילות היהודיות של חבל הריין, רכיב 2 יוצג תחילה על ידי דיאלקטים גרמניים שונים בימי הביניים, ומאוחר יותר, עם הסטת מרכז הכובד של האשכנזים מזרחה, על ידי שפות סלאביות, בעיקר פולנית, אוקראינית ובלארוסית.

במהלך המאה ה-19, יידיש גם הטמיעה חלק ניכר מאוצר המילים הבינלאומי כביכול, שהורכב בעיקר ממילים ניאו-יווניות או ניאו-לטיניות הנפוצות בטרמינולוגיה פוליטית, טכנולוגית או מדעית.

מיזוג המרכיבים הללו הוא תהליך ארוך ומורכב, הכרוך בפעולות מיון על מורשת שפות המקור ובשינויים הנוגעים לכל ההיבטים של היידיש, בין אם פונטיים, סמנטיים, מורפולוגיים או תחביריים.

לפיכך, לא כל המילים משפות המקור היו בהכרח מוכרות לקבוצה היהודית שבה התפתחה היידיש. אפילו בתוך אוצר המילים הידוע, מילים מסוימות היו חסרות תועלת ואחרות נדחו, למשל, בגלל הקונוטציות הנוצריות החזקות שלהן. (...)

מכיוון ששפת היידיש שמרה על שלושת המינים הדקדוקיים של הגרמנית עבור שמות עצם, מילים רבות שמקורן בעברית, שבה יש רק שני מינים, נאלצו לאמץ את המין הלא-נייטרלי. (...)

בניגוד לאמונה הרווחת, יידיש אינה תוצאה של חיבור מספר רכיבים לשוניים, אלא תוצר של מיזוגם, בלתי צפוי מידיעת שפות המקור בלבד.

זה יוצר אי ודאות בחישוב החלק המתאים לכל אחד מהם.

עם הסתייגות זו, ניתן לדבר על כ-70 עד 80 אחוזים של אלמנטים ממקור גרמני, 15 עד 25 אחוזים ממקור עברי, ו-5 עד 10 אחוזים ממקור סלאבי.

 

תפקיד ביחס לעברית

תפיסה מוטעית נוספת היא שיידיש ושפות יהודיות פוסט-תלמודיות אחרות שימשו בחברה היהודית המסורתית רק לצורכי חיי היומיום, בעוד שהתחום הדתי היה שמור לעברית-ארמית.

בלי לערער על מעמדה של העברית כשפת קודש, ליידיש יש מקום משלה בתחום הלימודים והליטורגיה.

בעוד שקריאה מקראית או תלמודית בהחלט נהוגה בטקסט, פירושים בעל פה, דיונים, מצגות מלומדות ולעיתים אפילו תפילות מסוימות, במיוחד בקרב נשים, נעשות ביידיש.

במקביל, עברית משמשת גם לכתיבת מסמכים אזרחיים ומסחריים, התכתבויות פרטיות וכו'.

לכן, ההבחנה התקפת היחידה היא זו המבדילה בין עברית, שפה כתובה בלבד, לבין יידיש, שפה מדוברת וכתובה.

המרכיב העברי-ארמי של היידיש אינו משתמש באופן בלעדי במרחב הדתי. הוא דומיננטי, אך אינו הגמוני.

יתר על כן, מילים ממקור עברי אינן נעדרות מרשימות אחרות של השפה, כולל שפה וולגרית וסקטולוגית.

Son Évolution historique

"À l'instar des autres langues juives, le yiddish s'écrit avec les caractères de l'alphabet hébreu.

La plupart des mots d'origine hébro-araméenne gardent leur écriture traditionnelle ; pour tous les autres, la correspondance entre lettres et sons est presque parfaite.

La norme actuelle, élaborée en 1936, laisse subsister quelques variantes.

L'absence ou la rareté de textes yiddish des premières époques (le premier témoignage écrit date de 1272) constitue une difficulté majeure pour l'étude de l'histoire de la langue.

L'idée qu'on s'en fait, pour les  trois premiers siècles, repose largement sur des témoignages indirects, des inférences et déductions accomplies à partir de ce qu'on connaît des langues sources, ou encore sur des reconstructions faites à partir du yiddish parlé moderne.

​

Le schéma historique généralement accepté partage l'évolution de la langue en quatre périodes :

- jusqu'en 1250, on parle de « proto-yiddish » pour désigner l'époque antérieure à la prise de contact avec les langues slaves. Les mécanismes de fusion commencent à jouer.

- Dans la période du yiddish ancien (1250-1500) ont lieu, en Bohême et en Pologne, les premières rencontres avec les langues slaves. Une littérature naît (poésie, traductions de la Bible), dans laquelle on observe une relative uniformité linguistique.

- À l'époque du yiddish moyen (1500-1700) a lieu la différenciation entre le vieux tronc occidental de la langue et les nouveaux dialectes dans l'aire slave. C'est le déclin du yiddish à l'ouest qui caractérise le début de la période moderne.

- Vers 1700, Les Juifs d'Allemagne, attirés par l'idéologie rationaliste et assimilationniste, adoptent volontiers la langue du pays.

Plus à l'est, à la même époque, l'importance du yiddish s'accroît.

Dans l'usage écrit, une nouvelle norme, mieux adaptée à l'évolution de la langue, se généralise vers 1820.

​

L'épanouissement de la littérature et de la presse contribuera puissamment, au XIXe siècle, à enrichir le vocabulaire et les possibilités d'expression, mouvement accentué par le développement d'une idéologie dite "yiddishiste" qui inspirera, avant la Première Guerre Mondiale, une production linguistique normative et un système scolaire.

Dans le yiddish, encore parlé actuellement, coexistent plusieurs dialectes liés à l'origine géographique des locuteurs.

Le groupe des dialectes du Nord (Lituanie, Biélorussie) diffère de celui du Sud (Pologne, Volynie, Ukraine, etc.) essentiellement par le système vocalique.

Pour l'enseignement, on a généralement adopté une norme de prononciation fondée sur le yiddish du Nord, tandis que le théâtre employait le dialecte de Volynie

bottom of page