גנאלוגיה משפחתית
סבתי חוה קרוננטל
סבתי חוה קרוננטל נולדה בוורשה בשנת 1883.
בסביבות שנת 1900, אמו נפטרה.
ממה מתה אמה?
דבר מוזר אחד הוא שבין לידתו של איצק, אחיה הצעיר הראשון, לבין לידתה של סבינה, חלפו 9 שנים, ללא זכר לילדים בתקופה זו?
ייתכן שאני עוקב אחר האחות רוזה קרוננטל ואח סלומון קרוננטל... המשך יבוא.
איך נראתה השכלתו בפולין?
מספר רמזים מוכיחים שהיא דיברה וכתבה פולנית.
ככל הנראה, למוזיקה היה מקום מסוים בחייהם של ילדי קרוננטל. אני חושב שהמשפחה הגיעה מהמעמד הבינוני הנמוך, וטעם מוזיקלי זה נמצא גם במשפחת שטרניס.
סבתי ודאי חשבה שאחיה ואחיותיה היו גדולים מספיק כדי לעזוב לפריז בתחילת 1912.
היא בטח הייתה נשואה לסבא שלי, לפחות מבחינה דתית.
היא נישאה בטקס אזרחי באוגוסט 1914 בפריז, ובתה הבכורה, מארי, נולדה חודשיים לאחר מכן.
היא בילתה את שנות המלחמה בפריז, בדירתם ברחוב סן קלוד, ליד הפלצל.
סבתי הייתה עקרת בית והיא אהבה לצאת עם חברותיה גברת שרר וגברת אודסר, נשים שחבשו כובעים.
אחד מבני דודיי, כיום בן למעלה מ-90, עדיין זוכר את סבתי.
מה שלמדתי מסבתא
לא הכרתי אותה כל כך טוב.
כשנולדתי, היא כבר הייתה בת 68 והיא נפטרה כשהייתי בן שש.
גרנו איתה, בדירה שהוקצתה לה בשנת 1931, כך עשרים שנה קודם לכן.
זיכרונותיי מעורפלים... כמה פיסות יידיש והצרפתית הרעה שלה, כמה ניסיונות להעביר לנו את ה"מאמע לשון" שלה, ספת המיטה האפורה, שעליה ישנה, בחדר האוכל, מאחר ש... למעשה אני לא יודעת, אם זה היה אחרי נישואי הוריי, או בלידתנו?.
האם היה לנו חדר משלנו כשהיא נפטרה, או כשאחותי קאתי נולדה?
היא בטח שמחה מאוד במסיבת ברית המילה של אחי הקטן דידייה, שהתקיימה בבית.
ואין לי שום זיכרון ממותו, שישה שבועות לאחר מכן, וגם לא מתגובתה של סבתי.
לא הכרתי אותה כל כך טוב.
כשנולדתי, היא כבר הייתה בת 68 והיא נפטרה כשהייתי בן שש.
גרנו איתה, בדירה שהוקצתה לה בשנת 1931, כך עשרים שנה קודם לכן.
זיכרונותיי מעורפלים... כמה פיסות יידיש והצרפתית הרעה שלה, כמה ניסיונות להעביר לנו את ה"מאמע לוכן" שלה, ספת המיטה שעליה ישנה, בחדר האוכל, מאחר ו... בעצם אני לא יודעת.
האם היה לנו חדר משלנו כשהיא נפטרה, או כשאחותי נולדה?
היא בטח שמחה מאוד במסיבת ברית המילה של אחי הקטן, שנערכה בביתנו. ואין לי שום זיכרון ממותה שישה שבועות לאחר מכן, וגם לא מתגובתה.
כסבתא, אני מרגישה את נוכחותה איתנו.
אבל הדודות שלי אמרו לי, כשהן ביקשו ממנו לטפל בילדיהן הקטנים: "גידלתי אותך, עכשיו זה תלוי בך לגדל את שלך".
היא תמיד הייתה זמינה עבורי ואחותי, במיוחד בחופשה. אני רואה אותה בתמונה הזאת יושבת על החוף, מחזיקה אותי על ברכיה, חיוך קלוש משחק על שפתיה.
בגילה היום, אני מרגישה שאני נראית קצת כמוה, עם תסרוקת שונה. מצחה נסוג, אין לה פוני, ושערה הלבן, המושך לאחור, כאילו מוחזק במקומו על ידי מסרקים קטנים מכל צד.
אני רואה אותה בתמונה נוספת של חג, יושבת ומחייכת על כיסא, מוקפת בשתי בנותיה הבכורות, מארי ואנני, ובשלושת נכדיה, ג'קי, בן עשר בערך, לוסיין וויליאם, בני שש, יושבים משני צידי הכיסא, מוחזקים על ידי אמותיהם. הפעם אין איש על ברכיה.
ככל הנראה בחופשה בקיץ 1952
גם בחופשה עם הדודות ובני דודיי בסביבות 1950
לסבתא היה מוניטין של חוסר "אימהות" במיוחד כלפי שלושת ילדיה הבכורים.
הייתה לה העדפה למארי, הבכורה, אותה עודדה לקחת שיעורי ריקוד בשאטלה.
אנני וריימונד, שני הבאים אחריו, הרגישו מוזנחים יותר. הם טיפחו כלפיו טינה עזה.
לפי המחקר שלי, סבתי הייתה הבכורה מבין אחיה ואחיותיה, וכשהייתה בת 17, אמה נפטרה.
היא נאלצה לטפל באחיה ואחיותיה הצעירים: סבינה בת שש, מקס בן שלוש, חנה בת שנה (או בלידה, כי איננו יודעים את סיבת מותה של סורה).
לסבתא היה מוניטין של חוסר "אימהות" במיוחד כלפי שלושת ילדיה הבכורים.
הייתה לה העדפה למארי, הבכורה, אותה עודדה לקחת שיעורי ריקוד בשאטלה.
אנני וריימונד, שני הילדים הבאים, הרגישו מוזנחים יותר. הם טיפחו כלפיה טינה עזה. לפי המחקר שלי, סבתי הייתה הבכורה, ואמה נפטרה כשהייתה בת 17.
היא נאלצה לטפל באחיה ואחיותיה הצעירים: סבינה בת שש, מקס בן שלוש, חנה בת שנה (או בלידה, כי איננו יודעים את סיבת מותה של סורה).
נאמר כי טיפול בילדים צעירים שבר את שאיפותיה המקצועיות וכי היא חוותה תקופה זו כקורבן.
אז, בפריז, היא העדיפה לצאת לטיולים עם חברותיה גברת אודסר וגברת שרר, למען רווחת הבית הכללית.
בן דוד תיאר אותה לנו כאלגנטית תמיד, עם כובע רעול על ראשה.
במשפחתה, סיפרו שהיא הייתה לקוחה קבועה בחנות הכלבו דופייל ברחוב קלינאנקור, שמילא תפקיד חלוצי בפיתוח האשראי הצרכני: גובה הגיע מדי שבוע לבית הלווה כדי לגבות את החזר ההלוואה.
חברותיה של סבתא בכובעים: גברת אודסר וגברת שרר
אמא שלי בכלל לא הרגישה אותו הדבר.
היא הייתה הצעירה ביותר, שאובחנה כציסטה על ידי הרופאים. סבתי הייתה אז בת ארבעים ושלוש, בשנת 1926. מערכת היחסים עם התינוקת הזו הייתה יותר כמו זו של סבתא.
ואז אחיותיה של אמי היו בנות 12 ו-10 באותה תקופה והיו צריכות לטפל בתינוקות כשהם חזרו הביתה מבית הספר.
אמי הייתה קרובה מאוד אליה.
בשלנית טובה, היא העבירה לו את המתכונים של ארץ היידיש.
היא נהגה ללוות אותו, כילד, לגלריה של האופרה ולאופרה קומיק. סבתי הייתה אוהבת מאוד מוזיקה קלאסית.
לאמה, סבתי רבתא סורה סטרניס, בהחלט הייתה השכלה מוזיקלית אותה העבירה לילדיה.
אחיו אברהם היה סוחר יהלומנים ונהנה ממעמד טוב.
אמא שלי בכלל לא הרגישה אותו הדבר.
היא הייתה הצעירה ביותר, שאובחנה על ידי הרופאים כציסטה. סבתי הייתה אז בת ארבעים ושתיים. מערכת היחסים שלה עם התינוקת הזו הייתה יותר כמו של סבתא. ואז אחיותיה של אמי, בנות שתים עשרה ועשר, היו צריכות לטפל בתינוקת אחרי בית הספר.
אמי הייתה קרובה מאוד אליה.
בשלנית טובה, היא העבירה לו את המתכונים של ארץ היידיש.
היא נהגה ללוות אותו, כילד, למרפסת העליונה של האופרה ולאופרה קומיק. סבתי הייתה אוהבת מאוד מוזיקה קלאסית. אמה, סבתי רבתא סורה סטרניס, קיבלה חינוך מוזיקלי אותו העבירה לילדיה. אחיה אברהם היה סוחר יהלומנים ונהנה מחיים נוחים.
אשתו של אחיינה צ'ארלס, הלן, אמרה עליה: " היא הייתה אישה נמרצת ואופטימית מאוד. כולם אהבו אותה כי היא תמיד התבדחה. "
לאבי היה גם רושם חיובי מאוד על סבתי: " כשהתחלתי לראות את אמך בפריז, גם אני הבאתי שמיכת משי. סבתך לא יכלה להאמין. במשפחתה של אמך, הם היו עניים... וזו הייתה אמך שעבדה כדי לפרנס את סבתך אחרי שסבא שלך נפטר ב-1945. וכשפגשתי את 'אמא ', נאמר לי שיש סבתא. בשבילי, זה היה גן עדן. אמא בבית הייתה הדבר הכי נפלא. והייתי נחמד אליה."
דמיינתי את אמי כאישה חזקה שיודעת מה היא רוצה. אני חושבת שזו ירושה מסבתי, שיכולתי בקלות לראות בה סופרג'יסטית.
