גנאלוגיה משפחתית
יצחק קרוננטל, המכונה "דוד איצ'ה"
יצחק קרוננטל נולד בוורשה ב-17 במרץ 1885.
הוא היה בנם השני של משה-אהרון וסורא-שיינדלה חוואסט.
איני יודע דבר על ילדותו ונעוריו בוורשה.
הוא נישא לאחותה של גיסו גוסיה לייזרסון.
הוא הפך לאב בשנת 1910, ואז בשנת 1919: שלמה ומארי קרוננטל.
הוא היה יצרן מוצרי עור בפריז, האם הוא היה כזה בוורשה?
איני יודע את הסיבות שגרמו לו, למשפחתו ולאביו לעזוב את ורשה, מלבד התפרצותה המחודשת של האנטישמיות ברפובליקה הפולנית החדשה, לאחר מלחמת העולם הראשונה, ונוכחותם של אחיו ואחותו בפריז.
יצחק קרוננטל נולד בוורשה ב-17 במרץ 1885.
הוא היה בנם השני של משה-אהרון וסורא-שיינדלה חוואסט.
איני יודע דבר על ילדותו ונעוריו בוורשה.
הוא נישא לאחותו של גיסו, גוסיה לייזרסון.
הוא הפך לאב בשנת 1910, ואז בשנת 1919: שלמה ומארי.
הוא היה יצרן מוצרי עור בפריז, האם הוא היה כזה בוורשה?
איני יודע מהן הסיבות שגרמו לו, למשפחתו ולאביו לעזוב את ורשה. משה-אהרון איבד את בתו האחרונה, חנה, בשנת 1904, ואת בתו השנייה, סבינה, בשנת 1920, בגיל 26. בנו, משק/מקס, עזב לפריז בשנת 1922.
האם זו הייתה הסיבה לעזיבה הסופית הזו?
אף על פי כן, המשפחה מצאה את עצמה בפריז, והתגוררה ברחוב מורו 14 (הרובע ה-12) בשנת 1925. הם הגיעו ב-27 במרץ, לאיצק בדיוק מלאו לו 40.
התמונות למעלה מראות איצק צעיר מאוד, ככל הנראה בפולין. איני יכול לזהות את האיש שלידו.
בתמונות למטה, אחת עדיין נמצאת בוורשה, בוודאי בשנות ה-20.
השני צולם בדצמבר 1938; הוא היה בן 53.
הדוד איצ'ה היה הראשון שגורש, במהלך מצוד ול ד'היב, ב-16 ביולי 1942.
לדברי כלתו, שוטר עזב אותו לשעה לפני שחזר. אשתו נאלצה לעזוב, אך הוא נשאר מאחור.
אני חושב שהוא נלקח ישירות לדרנסי.
הוא גורש ב-22 ביולי 1942, בשיירה מספר 9 ובה 996 איש.
באושוויץ, "הוא נרשם תחת המספר 51,794".
לכן הוא נשלח "לעבוד", לרוע המזל, ואולי לא לזמן קצר, שכן רישום המחנה מציין את מותו ב-5 באוגוסט 1942.
איציק קרוננטל (1885-1942) רשום על קיר השמות, תחת שנת 1942, באנדרטת השואה בפריז.
גניה קרוננטל (1884-1943) רשומה שם גם בשנת 1943.
סלמה/צ'ארלס קרוננטל
שלמה נולדה אפוא ב-26 באוקטובר 1910 בוורשה.
הוא נקרא על שם סבו מצד אמו, שלמה לייזרסון, והיה הנכד הראשון של משה-אהרון.
לכן הוא השלים את לימודיו היסודיים ואולי גם התיכוניים בפולין.
אני לא יודע כלום על הצעירים הפולנים האלה.
הוא הגיע לפריז כשהיה בן 15.
הוא לא היה משכיל, הוא הלך ישר לעבוד, אולי עם אביו ובוודאי עם הדוד מקס כעורך עורות, כי זה היה מקצועו.
מארק, בנו, מאמין כי התרועע עם איגודי עובדים במקצועו, אולי מה-CGT, ושהתעניין ברעיונות קומוניסטיים, מבלי להיות חבר מושבע. אולי גם דרך "Société des maroquiniers de Paris" (ראו את תולדות אגודת ידידי ורשה).
הוא קיבל אזרחות ביולי 1936, מיד לאחר החזית העממית.
הוא נאלץ לעשות את שירותו הצבאי בשנת 1938 ברגימנט הארטילריה ה-151.
והוא גויס במהלך מלחמת השווא: מכתב שנשלח להלן ב-26 בפברואר 1940 מעיד על כך:
"בינתיים, אנחנו חיים חיים שקטים למדי, ואני לא מתלונן."
על הכרטיס חותמת: "אלה שנמצאים מאחור חייבים לעזור לאלה שנמצאים בחזית על ידי הרשמה לשוברי נשק".
כאשר הגרמנים פרצו את קו מאז'ינו, הוא ואחרים הצליחו לעזוב את האזור לפני הגעת הגרמנים, במשאית לדרום צרפת, שם שוחרר.
בחלק העליון, משמאל צ'ארלס עדיין בפולין, אז לפני שמלאו לו 15, ומשמאל צ'ארלס בשנת 1929, כבחור צעיר.
נישואיה, במהלך המלחמה, בשנת 1941, איחדו את כל המשפחה שעדיין הייתה בפריז.
אני יכול לראות את אמי ואת דודתי אנני, הלן וז'אק גולדנברג, (שורה שלישית משמאל);
סבי וסבתי, הוריו של צ'ארלס והוריה של הלן, דוד מקס ודודה גניה (בצד ימין) ואני חושבת שדניאל כורע מול גוטש.
הנה/הלן, שלימים תהפוך לאשתו של צ'ארלס, מספרת על פגישתם:
" נהגתי לקחת את חתיכות העור שנחתכו בסדנה לאופן שבו יצרן העורות לאון (למעשה זה היה מקס) קרוננטל, דודו של בעלי לעתיד, ברחוב קורבו ברובע ה-10, ליד הרפובליק. "
אשתו חשבה שאני נחמדה והחליטה להכיר לי את אחיינה צ'ארלס ("שלמה").
באותה תקופה, צ'ארלס שירת את שירותו הצבאי.
נפגשנו בשנת 1939 ושישה חודשים לאחר מכן התחתנו ב-27 באפריל 1940."
אני מניח שהיא טעתה, כי לפי הארכיונים הפריזאיים, הנישואין האזרחיים התקיימו ב-24 באפריל 1941, בבית העירייה של הרובע השלישי. העדים שלהם היו אביה של הנה, סולין פרגר, וגיסה, מרסל כץ.
"עברנו לדירת 3 חדרים שכורה בקומה השלישית של רחוב דה טורן 57, שתהפוך לימים לביתנו הקבוע. "
נרשמנו כבעלי מלאכה בלשכת המסחר של פריז.
הסדנה הקטנה שלנו התאימה לנו מאוד.
חדר קטן וארוך עם חלון קטן המשקיף על חצר ענקית של בניין ברחוב פארק רויאל.
הקמנו שולחן עבודה גדול עם שני לוחות שיש לעיבוד עור. מאחור היו לנו שני ארונות קטנים נמוכים עם מגירה שבהם אחסנו כלים, תבניות קרטון לחיתוך עור, מילוי וקרטון.
באמצע השולחן הצבנו קערה של דבק-על שחוממה באמצעות מבער חשמלי. לקערה זו היו שני תאים, אחד לשטיפת המברשות במים ואחד לדבק-על שנמס במים.
השולחן צויד ביריעת אבץ לחיתוך עור בעזרת חותך לעור, אותו חידד צ'ארלס בעזרת פצירה משולשת.
התקנו מדפים גבוהים לאחסון גלילי העור, הבטנה והבד."
ואז הגיע זמן המלחמה והרדיפות.
וטרגדיות התרחשו.
" למרבה הצער, כל המתקן הזה עמד להיפגע בגלל המלחמה."
המצוד הראשון של יהודים זרים, שאורגן על ידי מחוז המשטרה, התרחש ב-14 במאי 1941.
ב -2 ביוני 1941, ממשלת וישי בראשות פטן פרסמה את "החוק המיוחד ליהודים".
לאחר מספר פגישות בין ראשי הגסטפו לבין צירי ממשלת וישי, הוחלט כי ענידת ה"תג" – כלומר, הטלאי הצהוב – תהפוך לחובה החל מ-7 ביוני 1942 על כל יהודי שהגיע לגיל שש.
יהודים באזור הלא כבוש היו פטורים, לאחר סירובה של ממשלת וישי ליישם צו זה, סירוב שהונע בעיקר מחשש לתגובות אי-הסכמה מצד כלל העם הצרפתי.
לכן נאלצנו לברוח ל"אזור החופשי" ולנטוש את כל רכושנו!
לכן, צ'ארלס יצא עם מרסל כדי לחצות את קו התיחום עם מר דושאטו, איש צרפת החופשית.
ואז אידה (אחותו) ואני עזבנו 4 חודשים לאחר מכן. צ'ארלס.
מצאנו מקום להשכרה ברחוב פאילבן 16 בוילרבאן, שם יכולנו להתנסות בסחורות עור.
אידה ומרסל התיישבו בקלרמון-פראן.
צ'ארלס והלן בליון
מ-1942 עד 1944
"תכננו להישאר בוילרבאן במשך 3 שנים, 1942, 1943 ו-1944."
מכיוון שגברים יהודים נאלצו להישאר בבית כי הם היו מסתכנים במעצר על ידי המשטרה, עשיתי את כל הקניות. לא ענדנו את הטלאי הצהוב, אבל המסמכים שלנו הצביעו על כך שאנחנו יהודים, כי כמו כולם, נסענו לפריז כדי לקחת אותם, בהתאם לחוק פטן.
אנחנו אוכלים גרוע עם כרטיסי המזון שלנו ו-80 גרם בשר בשבוע !
עם זאת, עבדנו כעובדי שכר עבור יצרן מוצרי עור שסיפק את העור, והכנו ארנקים מהשאריות. החלפנו אותם בתפוחי אדמה, מה שהציל אותנו. מאוחר יותר, פגשנו מכולת שמכרה מזון בשוק השחור, מה ששיפר את מצבנו.
בערך בתקופה הזו למדתי לתפור כמו שצריך על מכונה. במקרה השגתי מכונת תפירה: חנווני שמכר לנו מחטים לתפירת עור ידנית (!) האזין ל"רדיו לונדון" בחנות שלו. מכיוון שגם אני נשארתי להקשיב, הוא אמר לי, "אתה בעד צרפת החופשית?" הנהנתי. כך הפכנו לחברים.
הוא סיפק לי את מכונת התפירה ואת כל ציוד התפירה. כמובן, המכונה הזו עלתה לנו הרבה, אבל היא הייתה חיונית.
התמקמנו עם רהיטים ישנים. במיטה שלנו היו פשפשים! אחרי שחסכנו, הצלחנו לקנות מיטה חדשה לגמרי.
קראנו את העיתונות השוויצרית והאזנו ל"רדיו לונדון" בסתר כי היינו צריכים להביא את כל מכשירי הרדיו לתחנת המשטרה. האזנו לפייר דאק: "רדיו פריז משקר! רדיו פריז משקר, רדיו פריז הוא גרמני!"
לפעמים הלכנו לקולנוע. זה היה מסוכן ולא ממש מעניין. שיחקנו גם קלפים עם חברים.
אז הרווחנו את הכסף שלנו עם לקוח אחד ויחיד הזה!
הוא כעס עלינו מאוד כשעזבנו את וילרבאן כדי לחזור לפריז, ששוחררה ב-24 באוגוסט 1944.
הייתי בהריון באותה תקופה עם מארק, שהיה אמור להיוולד בפריז ב-11 באפריל 1945.
בינתיים, הוריי התיישבו בקלרמון-פראן שם ייצרו מוצרי עור. התכתבנו באמצעות גלויות לאומיות מיוחדות, וכתבנו שטויות כדי להימנע מגילוי על ידי הגרמנים. למרבה הפלא, הוריי כתבו לנו ביידיש ולא הוטרדו!
אידה, שהייתה בהריון, ובעלה מרסל הוקעו וגורשו לאושוויץ שם הומתו בגז ונשרפו.
חמי וחמותי ענדו את הטלאי הצהוב. הם נשארו בפריז .
הם נעצרו בשנת 1942 והושמדו באושוויץ."
היא מסכמת את עדותה כך:
דודתו של צ'ארלס, שכונתה 'דודה אווה' (למעשה חוה קרוננטל), הייתה בת מזל רבה. היא נשארה בפריז וענדה את כוכבה! היא הייתה אישה נמרצת ואופטימית מאוד. כולם אהבו אותה כי היא תמיד התבדחה. "
מארי, אחותו של צ'ארלס וריימונד זאנטמן, בעלה, גרה במוריאק שבאוברן , משם שלחו לנו גבינת קנטל!
אלברט (אחיה של הלן), שלא עמד להינשא עד 1946, הצטרף למחתרת בקלרמון- פראן שם הסתתר.
"בסוף המלחמה, חזרנו לרחוב טורן."
בת דודתנו סוזן, שכונתה "זיזי", שילמה לנו את שכר הדירה כל שלושה חודשים. היא גרמה לכולם להאמין שאנחנו חוזרים הביתה כל לילה!
השכן שלי, נציב משטרה, היה מוכן להשתלט על הדירה שלנו! הוא גר בדירה של השכן הנוכחי שלנו בקומה השלישית, מר שניידר, מורה לצרפתית בליסיה קרל הגדול.
"
אז אספתי שני פרטים נוספים:
- אופייה הנמרץ והאופטימי של סבתי.
לא היה זה לגמרי במקרה שמשפחת סבי וסבתי ניצלה מגירוש. הם היו בין 25,000 יהודי צרפת שהתאזרחו עבורם בשנים 1927/28.
תיקי ההתאזרחות שלהם כללו את הדוחות על חקירות "דה-נאזרחות" שבוצעו עליהם, כמו על אלפי יהודים "צרפתים" אחרים, במטרה לשלול מהם את אזרחותם הצרפתית. אין ספק שאם המלחמה הייתה נמשכת, לא הייתי חי היום!
- פיסת מידע נוספת שלא הייתה ידועה לי: אמי, בכל רבעון של המלחמה, במשך 3 שנים, הלכה לשלם את שכר הדירה עבור דירתם של צ'ארלס והלן!
למרות הקשרים הללו, המשפחות שלנו איבדו קשר לאחר המלחמה ואני לא יודע למה!
מארק, בנו של צ'ארלס, זכר שבא לבית הוריי לברית המילה של אחינו הקטן בשנת 1955.
הוא סיפר לנו שכל הילדים שהיו נוכחים (במיוחד בני הדודים שלי) אכלו סביב שולחן המטבח הגדול.
אמי הייתה שואלת: "מי רוצה סטייק סינטה? מארק היה עונה: אני רוצה את הדבר האמיתי!"
אני חושב שאחרי מות סבתי באוגוסט 1957, המשפחות שלנו התפרקו.
אחרי המלחמה, הזמנים היו נוחים יותר.
שארל והלן רצו לחרוט את הדברים הבאים על קברם בבניו:
שמות הלידה המקוריים שלהם: שלמה והנה.
נתיבי המחקר הגנאלוגי שלי הובילו לאיחוד שלנו.
זו הייתה שמחה אמיתית למצוא את מארק, אחד מבניו של צ'ארלס, ואת שני בניו, טיירי ולורן, גם אם לא הבנו את הסיבה למרחק כזה.
הם חלק מהמשפחה הקרובה ביותר שלנו.
צ'ארלס היה בן דוד ראשון של אמי, גם מצד אביו וגם מצד אמו!
מארי קרוננטל,
בתם של איצ'ה וגוצ'ה
האיחוד עם משפחתה של מארי היה כאוטי יותר.
בתה של מארי, מיריי, יצרה איתי קשר דרך בת דודתנו מדלן קרוננטל, בתו של מקס.
היא שלחה לי תמונות משפחתיות, את העקבות הקיימים של גירוש סבה וסבתה.
היא לא חיה בעולם יהודי כמונו, למרות שבעזרת זקנתה ראתה את עצמה "ציונית".
התברר שהיא יותר גרופית של נתניהו. לא חלקנו את אותן דעות!
היא בכל זאת סיפקה לי מידע על משפחתה.
בדצמבר 1938 נישאה אמו לסלומון זנטמן, יליד 1910. הוא היה בן 28, מהנדס. הוא נולד ברובע ה-12 של פריז והתגורר ברחוב פובורג סן אנטואן.
זה לא היה רחוק ממורו, שם גרה מארי.
סלומון זנטמן רצה נואשות להשתלב במעמד הבינוני הנמוך שאיתו התרועע, במיוחד בעבודתו.
העד בחתונתם היה אחיה של מארי, סלמה, שהיה בחופשה: הוא היה בצבא.
כל המשפחה התאספה בחתונתם.
לדברי מיריי, אביה התרחק מהקהילה היהודית וחיפש "להיטמע" יותר מכל דבר אחר, ואף הביע, לאחר המלחמה, את רצונו להיות קתולי.
עולמו הזעיר-בורגני סיפק אותו, והוא לא ביקש לטפח קשרי משפחה. מיריי סיפרה לי שאמה מצאה את המשפחות שלנו לא אינטלקטואליות מספיק. לכן הבנתי את הניכור ביניהם.
זה לא מנע ממארי להשיג את נעליה מהסדנה של הוריי לזמן מה.
ואז יום אחד הכל נעצר!
בכל מקרה, סלומון, בעלה, שכונה ריימונד, נשלח לאוברן כדי לפקח על בניית גשר, אם הבנתי נכון. משפחתו הקטנה ליוותה אותו.
הם היו שם כשהוכרזה המלחמה ושהו בעיירה מוריאק, תת-מחוז של קנטל.
העיר הייתה באזור שלא נכבש על ידי הגרמנים עד ה-11 בנובמבר 1942 (כיבוש כל צרפת).
אני לא יודע איך הם הסתדרו במהלך המלחמה, האם הוטרדו או לא, האם הם היו קשורים למחתרת, שהיו לה כמה מעללים בולטים סביב מוריאק?
העובדה נותרת בעינה שהם לא הביאו, או לא יכלו להביא, את איצ'ה וגוצ'ה, הוריה של מארי שגורשו.
ככל הנראה, מארי שמרה על קשר עם בן דודה שארל, שכן הלן מספרת שקיבלה מהם גבינת קנטל בליון.
מארק יספר לי שחייו של בעלה של מארי היו בעייתיים אחרי המלחמה. הוא עבד בתעשיית הנפט ונסע לעתים קרובות לאלג'יריה.
הוא אימץ את האידיאולוגיה של "אלג'יריה הצרפתית".
מארי קרוננטל,
משמאל עם הגעתו לצרפת בסביבות 1925;
מימין, נערה צעירה בסביבות 1937/38.
נישואיהם של מארי קרוננטל וסלומון/ריימונד זנטמן, בדצמבר 1938.
למעלה מימין, נציגי משפחת סטרניס: חנה וולד, בתה איטה ובעלה מישל, בנה לודו ואשתו לולה ורוז. מעליהם איצ'ה וגוצ'ה, ומשמאל מקס, ג'ניה ודניאל כורעים.
בתמונה משמאל: סבתא ליד מקס וגניה, מעל איצ'ה וגוטצ'ה.
למטה: ריימונד ומארי
מיריי ואביה במוריאק בשנים 1940 ו-1943.
מיריי ניסתה להתחבר מחדש למשפחתה הישנה.
אבל הרצון הזה הפך לנאמנות לממשלת ישראל הימנית והקיצונית. היא שלחה לי סרטונים ריאקציונריים יותר ויותר, מה שהכעיס אותי והודעתי לה זאת. התפתחה ריב מוחלט. לא ידעתי שבאותו הזמן, בנה מת בשריפה בבית. זה העציב אותי, למרות שלא הכרתי אותו.
אבל ביסודו של דבר, דווקא התווית של "לא מספיק אינטלקטואלי" הייתה בלתי מקובלת, כמו הבחנה מעמדית! הניכור נמשך...