קצת היסטוריה
את עיקרי תולדותיה ניתן למצוא בחוברת שפורסמה לרגל 50 שנה להיווסדה, בשנת 1960.
זה היה בסוף מה שכונה "הבל אפוק". אנו נוטים לזכור את האגדות שלו ביתר קלות מאשר את המציאות שלו. מתחת לאורח החיים האידילי לכאורה של נעורי המאה, נחשפו תנאים חברתיים שעוולם נראה כעת ברור מאליו.
הקהילה היהודית הצרפתית, בעודה צייתה לרגשות שבח ורחמים, עדיין חששה מהתהפוכות הגדולות של פרשת דרייפוס.
מעמדות הפועלים צפו, לא ללא חשש, בהגעתם של אלפי גברים אלה, שלעתים קרובות מדי היו מוכנים לקבל, בכוח הנסיבות, תנאי עבודה בשולי תקנות ביישניות.
מתוך אינסטינקט וכרח, מהגרים קיבצו את עצמם לפי מוצאם המשותף לאגודות סיוע הדדי.
בהדרגה, הם השתלבו בחיים הצרפתיים, הקימו שם משפחות, וראו את מצבם החברתי מתפתח, משתנה ומשתפר.
השנה היא 1910, וההגירה היהודית מהמזרח נותרה נמוכה, אם כי הסיבות המניעות אותה נותרות קבועות.
אלה המגיעים מופרדים על ידי שפה, אורח חיים, ולפעמים אפילו העוינות של הסביבות בהן הם מוצאים את עצמם לפתע. הם נוטים להימשך זה לזה, נמשכים על ידי מוצא משותף, ללא דאגה או דאגה מלבד היותם פשוט ביחד.
תנאי המחיה קשים ורבים, למרות מאמצי צדקה אך ללא פרספקטיבה כוללת, חווים קשיים של ממש.
L'association fut créée le 19 avril 1910,
sous le nom de
« Caisse de Maladie des Ouvriers Maroquiniers Juifs ».
Les membres vinrent rapidement en grand nombre.Pour moi, toute la question est de savoir si Herschen et Léon Alter y adhérèrent dès leur arrivée à Paris?
Les réunions se tenaient au restaurant Landau, rue des rosiers.
Les cotisations mensuelles étaient de 1F50.
En cette période de luttes sociales, le chômage était malheureusement fréquent dans la profession et les sociétaires qui comptaient déjà une centaine de membres, furent durement touchés.
Ce sera l’objectif pratique de l’association que de leur venir en aide dans la mesure de ses moyens.
Ce qui n’exclut pas d’autres préoccupations, même doctrinales. Par exemple, une discussion passionnée et caractéristique s’instaura sur le droit au maintien dans la société d’un membre ouvrier devenu patron.
Le caractère original de l’association tel qu’il avait été voulu par ses créateurs devait-il demeurer à l’état pur ou devait-il faire la part d’une évolution sociale en puissance ?
La « coexistence » entre ouvriers et petits patrons, car il ne s’agissait pas du « Grand Patronat », pouvait-il se concevoir ?
Le problème ne fut pas tranché dans son principe mais dans les faits, puisqu’un compromis permit aux anciens membres devenus patrons de demeurer dans l’association ; par contre le recrutement des nouveaux membres ne pouvait se faire que dans les milieux ouvriers.
La première guerre mondiale allait clore la première période de l’association dont l’activité allait se trouver réduite
La seconde guerre mondiale toucha de plein fouet la société, qui refit durface à la libération
Au lendemain de la guerre,
l’association reprit peu à peu vie.
On décida de changer le nom de la Société et elle prit l’appellation de
« Société des Maroquiniers Juifs de Paris ».
Mais ce titre ne rencontra pas l’approbation de quelques membres dont la condition sociale s’est peu à peu modifiée » et améliorée.
Et le 26 mars 1921 fut finalement adopté le nom de
« Société des Amis de Varsovie »,
mais pour rappeler son origine, on ajoutera qu’elle avait été créée par les ouvriers juifs maroquiniers.
L’association s'orienta dans un espace résolument mutualiste et culturel.
Le siège fut transféré boulevard du Temple, dans les salons Bonvalet.
Le sort des ouvriers maroquiniers juifs de Varsovie demeurant toujours préoccupant, l’association manifesta sa solidarité en envoyant des fonds par l’intermédiaire de la presse juive de Varsovie (Haint et Volks Zeitung).
Mais c’est l’activité culturelle qui allait marquer l’association d’une empreinte particulière.
Des soirées littéraires comme la soirée Peretz, des fêtes comme celle de Hanouka, associaient aux membres eux-mêmes, leurs familles et débordaient le cadre sociétaire.
Outre une chorale juive , une petite troupe d’artistes amateurs juifs fut crée. lDes soirées sur la littérature et la poésie Yiddish virent le jour. Leurs représentations connurent un grand succès dans la communauté juive.
La Société donnait son adhésion à la Fédération des Sociétés juives de France, dont elle allait devenir un des facteurs les plus solides et les plus dynamiques, ainsi qu’à la colonie scolaire.
מיד לאחר השחרור , התמודדה המועצה שאורגנה מחדש עם משימות רבות ומרתיעות. היא הייתה צריכה להתחשב בילדים הרבים שהוריהם נטבחו, להציל אותם ולספק להם בית ומקצוע.
עמותות רבות הקדישו את עצמן למשימה עצומה זו.
בין אלה הייתה מושבת בתי הספר, בה השתתפה החברה באופן פעיל.
במהלך כיבוש פריז, לקולוני סקולר הייתה רשת התנגדות פעילה, שאחת מפעילויותיה העיקריות הייתה הצלת ילדים יהודים. מנהיגה, דוד רפפורט, גורש.
יותר משליש מחבריה נספו במחנות או תחת כדורי תליינים נאצים ועוזריה.
יצירת רגשות של סולידריות ועזרה הדדית, קירוב אנשים, סיוע לאלה המוצאים את עצמם חסרי כל, אלה היו המשימות החיוניות של החברה.
בתקופת הקשיים הגדולים שלאחר השחרור, היה צורך לסייע לניצולים לבנות מחדש בית, לרכוש ציוד וכלים לעבודה.
קרן הלוואות, שכבר הייתה קיימת לפני המלחמה בצורה צנועה, יכלה, הודות לכספים שהגיעו מאמריקה, מאגודות ממוצא ורשה, לסייע לבעלי מלאכה רבים, ולהקל על שילובם בחיים הכלכליים.
השנים חולפות וכולן מאופיינות במעשי סולידריות.
האמנה ההדדית הציבה חובה לספק סיוע לנפגעי מזל רע. מספר החברים גדל בהדרגה, ופעילויות צדקה הוכפלו בקשר לארגון הנרחב של פדרציית הסיין ההדדית (FMS), שאליה הייתה חברה למעלה מ-30 שנה. היה צורך לספק כיסוי לחברים שלא קיבלו הטבות במקרה של מחלה. הוקם חלק משמעותי, שכלל בעלי עסקים קטנים, בעלי מקצועות חופשיים וכמה מחברי המקצועות החופשיים. חברי קבוצה זו של "חברי ביטוח לאומי שאינם מבוטחים (NAS)" מצאו את עצמם מוגנים מפני קשיים.
אחת הבעיות שכל אגודות העזרה ההדדית התמודדו איתן הייתה בעיות הזקנה. פדרציית האגודות היהודיות של צרפת רכשה אחוזה גדולה בבואיס-לה-ברטרנד, בסיין-א-מארן, אשר, בסביבה ירוקה, שיכנה כמאה גברים ונשים קשישים, שמצאו שם בית יהודי מסורתי. אני זוכר שהלכנו לשם עם הורינו, אבל כדי לראות את מי?
ספר הזהב של החברה כולל: דודה גניה (אשתו של מקס קרוננטל), סבתא, אבא, דודה מארי וויקטור.
