גנאלוגיה משפחתית
5- במשפחתו של הדוד פג'וש: בן אחד, אהרון-מאייר לנדשאפט, יישאר בחיים.
בקיץ 1994, אבי ואני נסענו לביתו של אהרון מאייר בגדרה.
הקלטתי את זה במשך יותר משעתיים.
אבי שאל את שאלותיי ביידיש ואהרון-מאייר ענה ביידיש. אבי נתן לי תרגום גס, אבל תכננתי לתרגם הכל הביתה בעזרתו.
אהבתי את היידיש שלהם.
לרוע המזל, הקלטת לא הקליטה כלום; לא שמתי לב. מה שאני כן זוכר מתרגום אבי הוא שארון-מאייר הכיר היטב את סבי קסריאל צ'לצ'ינסקי וזכר את ביתם בוולושצ'ובה, ואת פייגלה, שהייתה טבחית מצוינת.
אבל גם שההקלטה הסתיימה בבכי בלתי נסבל מצד ארון מאייר.
אבי סיפר לי שאיבד את אשתו הראשונה ואת ארבעת ילדיו.
מאוחר יותר נודע לי שהוא היה ברשימת שינדלר והצלחתי לקרוא את שמו על העמוד במוזיאון שינדלר ליד קרקוב.
במוזיאון שינדלר ליד קרקוב, עמודה מציגה את שמותיהם של אלו שניצלו על ידי שינדלר.
הסיפור שלו
אהרון מאייר היה אופה בקרקוב (דרום פולין) עד 1940.
כשפרצה המלחמה, הוא היה בן 30, נשוי לאחת מבנות דודתו, מרים פייגנבלאט, והיו לו ארבעה ילדים.
ככל הנראה, הוא ומשפחתו הגיעו לגטו קרקוב, בפודגורזה, פרבר של העיר, במרץ 1941.
מסוף 1941 החלו גירושים המוניים למחנות ריכוז, שאחד מהם יהפוך למחנה ההשמדה הראשון: בלז'ץ.
האם בתקופה זו, או מאוחר יותר, ראה את אשתו וילדיו נעלמים?
הגטו היה מוקף בחומת אבן עם שלושה פתחים בלבד והיה תחת פיקוח ופיקוח קפדניים.
פינוי הגטו החל ביוני 1942 (7,000 יהודים נשלחו למחנה פלשוב ולאחר מכן הופנו למחנות ההשמדה) ונמשך עד אוקטובר 1942 (יותר מששת אלפים יהודים נוספים הלכו באותו מסלול).
במרץ 1943 חוסל הגטו לחלוטין, לאחר טבח של אלפיים ילדים וזקנים ברחובות הגטו.
אהרון-מאייר הועסק במפעל שינדלר, "Deutsche Emailwarenfabrik", מעט ממזרח לגבולות הגטו.
הוא הועבר מספר חודשים לאחר מכן, סמוך למחנה פלאשוב (שינדלר עשה מאמצים רבים כדי להבטיח שעובדיו "יו" יהיו קרובים למקום ייצורם). מפעל האמייל והשימור לסירים ומחבתות העסיק כמה מאות יהודים, אותם החליט אוסקר שינדלר "להגן" מפני גירוש וזוועות שונות.
משמאל מפה של גטו קרקוב: הנאצים גירשו שני שלישים מ-55,000 תושבי העיר היהודים, והותירו רק בין 15,000 ל-20,000 איש בגטו שנבנה במאי 1941 בדרום העיר (ולא ברובע היהודי לשעבר קז'ימייז'). חומות אבן וגדרות תיל הקיפו אותו. מימין נמצא שער הכניסה לגטו. חשמלית עברה דרכו מבלי לעצור.
עד קיץ 1944, ההתקדמות הסובייטית הייתה כה משמעותית, עד שהנאצים החליטו להעביר את כל העסקים מערבה.
שינדלר מקבל גם את הפקודה להתפנות.
הוא קיבל את הזכות להעביר את חברתו למרחק 300 ק"מ, לחבל הסודטים, מולדתו, בברונליץ.
במהלך כל המאמצים הללו, עובדיו הגברים הועברו למחנה הריכוז גרוס-רוזן ו-300 נשים עמדו להישלח לאושוויץ. שינדלר הצליח להעביר את כולן למפעלו בברונליץ.
זהו הפרק של רשימת שינדלר. למעשה, זו הייתה רשימה של 1200 שמות שנאספה על ידי קאפו יהודי - מרסל גולדברג, האחראי על הובלתו של פלשוב. הוא הוסיף אסירים יהודים נוספים לרשימת עובדיו של שינדלר.
ארכיון באד ארולסן שלח לי עותק של המיקרופילם שבו מופיע אהרון לנדשאפט ברשימת המועברות לברונליץ, אשר תיקרא לימים "רשימת שינדלר".
החל מ-21 באוקטובר 1944, אהרון מאייר מופיע ברשימת הקומנדו ברונליץ תחת המספר 381, שם הוא סווג כ"מטאלוורארנייטר".
המפעל יפעל עד ה-8 במאי 1945, יום כניעת הנאצים ושחרורם.
מיולי עד דצמבר 1945, דווח כי ארון-מאייר היה פליט בווינה, אוסטריה.
משם, הוא נאלץ לחזור לפולין, לעיר מגוריו, קרקוב. סבינה מדווחת עליו, בתחילת 1946, בידרשיוב (שם התגוררו תושבים רבים לפני המלחמה).
לאחר מכן הוא נמצא במינכן ממרץ 1946.
הוא יתחתן שם עם רוזה רוזנבאום, שגם היא גורשה ושרדה.
הם גרו אז בדירה 2 מספר 77, ברחוב רוזנברג, לפי מפקד אוכלוסין מיום 17 באוגוסט 1946.
בנו פייבוס נולד ב-15 בנובמבר 1947, בבית החולים גלים יוז בלוהיידה, מחנה הוהנה, קרייס-צלה, ליד ברגן-בלזן, תחת שליטה בריטית. מדוע כל כך רחוק ממינכן?
כמו רבים אחרים, הם נשארו במינכן במשך ארבע שנים כחסרי מדינה.
הם עלו לישראל בשנת 1949.
משמאל לימין, אהרון-מאג'ר, פילה זלמן ופרלה מקנדה, אבי והנרי.
