סיפורם של אבי שמול ואחיו יצחק
שם המשפחה שלנו קשור לכפר הקטן צ'אלצין, 4 ק"מ מלופוסנו.
הקהילה היהודית התגוררה לא רק בלופושנו אלא גם בכפרים קטנים (שטעטל) שהיו תלויים בלופושנו (שנקראו קולוניס).
נראה שארבעה דורות של צ'אלצ'ינסקי נולדו באולשובקה, אחת המושבות הקטנות הללו, 5 ק"מ מלופושנו.
אבי נולד בלופוסנו וגר בוולושצ'ובה, כ-30 ק"מ משם. רבים מקרובי משפחתו גרו בידז'יוב או דרומה יותר, במיכוב.
הוריה של אמו גרו בעיירה קטנה "קלמנטוב" מעט דרומית לידז'יוב, ליד סדז'ישוב.
סבי קסריאל התגורר שם עם משפחתו עד מות אשתו בשנת 1919.
הוא נישא בשנית ועבר להתיישב בוולושצ'ובה
אבי, סיפור של עקירה
זכיתי לתעד את סיפורו, מלידתו בשנת 1915 ועד הגעתו לפריז בנובמבר 1946. הוא התגורר שם במשך 60 שנה.
הוא נפטר שם שבוע אחרי אמי, ב-14 בספטמבר 2007.
אבי נולד בלופוסנו וגר בוולושצ'ובה, כ-30 ק"מ משם. רבים מקרובי משפחתו גרו בידז'יוב או דרומה יותר, במיכוב.
הוריה של אמו גרו בעיירה קטנה "קלימונטוב" מעט דרומית לידז'יוב, ליד סדז'ישוב.
סבי קסריאל התגורר שם עם משפחתו עד מות אשתו בשנת 1919. הוא נישא בשנית ועבר לוולושצ'ובה.
משפחת צ'אלצ'ינסקי הצעירה התגוררה בקלימונטוב
משפחתה של פרלה לנדשאפט, אמו של אבי, התגוררה בקלימונטוב. אני מניח שהזוג הצעיר התיישב שם מיד לאחר נישואיהם.
היה ביניהם הפרש של עשר שנים בגילאים. בין הוריי שלי היה הפרש של אחת עשרה שנים.
כשאבי נולד, היה לו אח, מאיר-בר, שנולד בשנת 1911.
כשאמו נפטרה מטיפוס, אמר אבי, בשנת 1919, היא ילדה את משה בשנת 1918. אבי עדיין לא היה בן 4.
הוא נקלט למשך מספר חודשים אצל אחת מדודותיו, בלימה, אחותה הגדולה של אמו במיכוב. בלימה ובעלה היו בעלי טחנה.
משה הקטן נשמר על ידי אמו של קסריאל, פייגלה, ועל הבכור על ידי אמה של פרלה, רוחלה, בקלמנטוב.
המשפחה המעורבת התיישבה בוולושצ'ובה
לאחר שנת האבל המסורתית, סבי נישא בשנית לפייגלה (פייגלה ביידיש) מורדקוביץ'. היא במקור מידז'יוב אך התגוררה עם משפחתה בוולושצ'פצווה. אביה היה בורסי שם.
המשפחה המעורבת התיישבה ברחוב ווסולה 4.
הם גרו בחדר גדול שבו סבי הציב את כלי ומכונות ייצור החבלים שלו.
ההורים ישנו במיטה אחת והילדים במיטה גדולה. הם היו שלושה עד דצמבר 1926, אז נולד איצק, הבן האחרון במשפחה.
הכנסת המשפחה הייתה צנועה, אך הם מעולם לא נאלצו לפנות לצדקה הקהילתית.
קסריאל היה מאוד מאמין וגידל את ילדיו בכבוד לדת. כל הילדים הלכו לחדר (בית ספר דתי) מגיל 5, שם למדו עברית ויידיש.
כל הבנים חגגו בר מצווה.
מגיל 13 הם התחילו לימודי התמחות במשך שנתיים.
מאיר בר התחיל לעבוד במאפייה, אבל האבק הפריע לו, ואז מצא אוכף.
הוא הפך את זה למקצוע שלו.
אבי עשה את התמחותו אצל סנדלר.
בהמשך למד בבית ספר מקצועי באורט בוורשה כדי להיות מעצב נעליים.
זה הפך למקצועו בוולושצ'ובה וגם בפריז.
הציונות של אבי
תנועות נוער סיפקו הדרכה לצעירים בערים ובעיירות רבות. לאחר שבילה שנה ב"השומר הצעיר" (תנועה ציונית שמאלנית, שקרסה לאחר מספר שנים), הוא הצטרף לתנועה ציונית ימנית חדשה לגמרי בעירו, שמשכה אליה חלק גדול מהנוער: בית"ר.
בשנים 1932/33, באישור אביו, הוא יצא להתמחות בת שנתיים כהכנה לעזיבתו לארץ ישראל. יחד עם כשלושים צעירים נוספים, הם הקימו קהילה קטנה, התפרנסו באמצעות עבודות כפיים שונות וקיבלו הכשרה צבאית למחצה בחסות הצבא הפולני. זה התרחש באזור וירז'בניק, הוא נזכר.
משמאל, קבוצת בית"ר שלו בוולושצ'ובה (הראשונה יושבת על הקרקע מימין). מימין, במהלך ההרצ'רה.
אורט בוורשה 1935/36
בין השנים 1935 ל-1936 הוא לקח קורסים בבניית מודלים בוורשה.
הוא עבד כגזם גבעולים בבוקר והלך לבית הספר אחר הצהריים. הם גרו בחדר שכור בבית של מקומי.
באורט, הוא למד איך לייצר נעליים וכיצד לעצב אותן כדי ליצור אותן.
זה היה בית ספר מקצועי גדול עם מחלקות רבות.
היא הייתה קשורה לקהילה היהודית ונתמכה על ידה ועל פטרונים; היא הפכה לרשת למידה בינלאומית.
אבי, ב'אורט ' עם קבוצה מהכיתה שלו. הוא השלישי מימין למעלה.
הוא קיבל הלוואה מאביו של אחד מחבריו כדי להירשם ולממן את הכשרתו.
הוא גמל לו על ידי אימון חברו.
חזרה לוולושצ'ובה 1936-39
במשך שלוש השנים הבאות, חייו של אבי בוולושצ'ובה היו מבטיחים מאוד: הוא פתח עסק נעליים משלו עם תריסר פועלים.
הוא תמך במשפחתו כלכלית, והם חיו את שנותיהם המאושרות ביותר, למרות העננים הקודרים שריחפו מעל אירופה ופולין. זאת גם למרות עליית הימין הלאומני הפולני, אשר נקט באנטישמיות בוטה.
ופרצה מלחמה!
1939-1940: במשך שנה הצטברו הגבלות נגד יהודים: החרמות, התקפות, גביית רכוש, ענידת מגן דוד כחול, מיסים הולכים וגדלים, ציד צעירים לשליחתם למחנות עבודה.
אבי ושני אחיו בנו מקומות מסתור כדי להימלט מהחרמתם.
1940-41: שנה לאחר הגעתם, הנאצים אילצו את היהודים לגור בשטח מצומצם. לפני הגעתם, 3,000 יהודים חיו בוולושובה. עם הקמת הגטו ברבע קטן של העיר, מספרם גדל ליותר מ-4,000, יחד עם אלו שחיפשו שם מקלט ונמלטו מהטבח. משפחתו נאלצה לעבור דירה, וסגירת הגטו הפכה את כל הסחר עם "העולם החיצון" לבלתי אפשרי כמעט.
במאי 1941: כיוון שלא הצליחו ללכוד את האחיות הגדולות, לכדו הגרמנים את איצק, הצעיר מבין האחים צ'אלצ'ינסקי, בן 14 וחצי.
בסופו של דבר הם נודע להם שהוא היה במפעל נשק בעיר סקרז'יסקו-קמיינה.
הוא נשאר שם שלוש וחצי שנים. לאחר מכן, עם התקדמות הרוסית, הועבר לצ'נסטוחובה, כ-100 ק"מ מערבה משם, עד ינואר 1945.
איצק היה בין אלה שנלקחו ברכבת, בקרונות בקר, לבוכנוואלד, ליד ויימר בגרמניה.
הוא שוחרר על ידי האמריקאים באפריל 1945.
ב-19 בספטמבר 1942: כל יהודי העיר רוכזו על ידי הנאצים וגורשו לטרבלינקה, שם נספו ביום כיפור.
נאצי דחה את אבי כדי שימשיך לעבוד בעיר.
אבל הוריו, שני אחיו, אשתו של מאיר-בר ושני ילדיו היו באותו טרנספורט.
מספר ימים לאחר שמשפחתו נרצחה בגז (על כך נודע לו מחזרתם של כמה צעירים שהסתתרו מתחת לערימות בגדים), הוא החליט יחד עם כחמישה עשר צעירים יהודים לעזוב את הגטו, לקנות נשק ולהצטרף ללוחמים אחרים ביערות הסובבים.
גם ההתנגדות הפולנית וגם הכוחות הקומוניסטיים סירבו לשלב אותם בכוחותיהם.
בזמן שניסו לקנות נשק, דרך פולני שטען שהוא מהרזיסטנס, הם נמסרו לנאצים. האחרונים הקיפו אותם.
אבי, שהיה בידו רימון, זרק אותו על החיילים תוך כדי צעקות. כמה מהם, כמו אבי, הצליחו להימלט. אבי פנה לכיוון כמה ביצות שם הכלבים איבדו את ריח הריח, מה שהציל אותו, בניגוד לשאר הנמלטים. מאוחר יותר הוא יגלה שכל חבריו נתפסו ונהרגו. שלושה כדורים היו בכתף!
אבי יצר קשר עם כמה חברים פולנים, שמצאו לו מקום מסתור בעליית גג. הוא בילה שם שנתיים ארוכות, בלי לצאת, בלי לדבר, חי נתון לחסדי מזג האוויר, קופא בחורף, מזיע מאוד בקיץ, מונע על ידי צמא לנקמה.
יותר משנתיים, בעליית גג
עבור אבי, אותן שנים מנותקות מהכל היו קשות מנשוא, במיוחד משום שהמשפחה שדאגה לו, שדאגה מההשלכות הקטלניות העלולות להיות אם אבי יתגלה, ביקשה להיפטר ממנו. אך יחד עם זאת, הן יצרו בו רוח בלתי מנוצחת.
שום דבר לא היה מדאיג יותר מאותן שנים שבהן בעליו חיפשו את הדרך הטובה ביותר להיפטר ממנו, כשמשפחתו נעלמה בצורה הגרועה ביותר, כשהוא הרגיש לבד בעולם!
משפחת מולרצ'יק הפולנייה שגייסה את אבי בין השנים 1943 ל-1945.
השחרור: 25 בינואר 1945
אבי נשאר בעיר הולדתו ולושצ'ובה במשך שנה וחצי. המפקד היהודי של הצבא האדום גילה לו אמפתיה.
הוא חזר לעבודתו בתעשיית הנעליים עם הבוס לשעבר שלו והקדיש את עצמו לניסיון לשקם את הקהילה היהודית שלו, תוך שהוא נושא קבורה לחבריו שנפלו תחת כדורי הנאצים.
אבל התעוררותה המחודשת של האנטישמיות בפולין, פוגרום קילצה (יולי 1946) והאיומים מצד האיש שמסר אותם לנאצים (הוא הפך לשוטר), אילצו אותו לעזוב את פולין, שהפכה לבית קברות ליהודים.
בעבר יצא לחפש ניצולים ממשפחתו בערים הסמוכות. שם מצא כמה בני דודים מדרגה ראשונה (מצד אמו: משפחת לנדשאפט), שהגיעו ממחנות שונים בפולין או בגרמניה.
כמעט כולם עזבו את פולין לתמיד.
הם התארגנו מחדש בברסלאו (ורושלב), תחילה לפני שנחשבו "עקורים" במינכן.
חסרי מדינה במינכן, כמו עקורים
(עקורים)
אבי שהה במינכן ארבעה חודשים לפני שהגיע לפריז, בוודאי בסתר ועם מסמכים מזויפים.
הצלב האדום העביר אותו לגורל של אריסטוקרט אנטי-נאצי לשעבר (היה לו בן עם פיגור שכלי) אותו כינה הברון.
הוא טיפל בגינתו.
בוקר אחד, הוא התעורר לאחר שראה את שמו של אחיו הצעיר ברשימה בחלומו.
הברון לקח אותו מיד לצלב האדום שם אכן מצא את שמו של אחיו.
האיחוד התרחש באזור ההפקר בין שוויץ לגרמניה. אבי, חסר מדינה, לא יכול היה להיכנס לשוויץ.
איצק-ג'ק נקלט על ידי הצלב האדום ושוכן בפנימיות שוויצריות.
לאחר שטופל והאכל, הוא עבר הכשרה מקצועית בהנדסה בז'נבה, בחסות ORT.
לאחר שלמדו צרפתית, ג'ק ואבי נאלצו לבחור בצרפת ובפריז כהתחלה חדשה.
פאפא והברון במינכן בשנת 1946.
מעולם לא ידענו את שמו.
הוא הוצב בבית, כאדם חסר מדינה, על ידי ארגון יהודי.
הוא טיפל בגינתו.
בהתעקשותו, לאחר שאבי סיפר לו על חלומו המבשר עתיד, הם הלכו לעיין ברשימות של הצלב האדום והוא מצא את אחיו איצק בשוויץ.
אבא בין בני הדודים שמצא במינכן, בין ספטמבר לנובמבר 1946.
המיצב בפריז
אבי הגיע לפריז עם מסמכים מזויפים בסוף נובמבר 1946.
גיליתי עובדה זו בתיק ההתאזרחות שלו.
הוא נעצר באמצע 1947, קיבל קנס ושבוע בכלא.
באותה שנה הצטרף אליו אחיו והם גרו יחד במשך שנתיים, והפכו לעובדים עונתיים בתעשיית הנעליים.
אבי ניסה להקים עסק קטן לנעליים בשיתוף פעולה עם בני דודיו זיגי והנרי.
החיים הקשים הללו ותחילת המלחמה הקרה הובילו את דוד ג'ק לעזוב את צרפת, אירופה... לאוסטרליה.
לאחר מות אבי, מצאנו את הוויזה שלו לאוסטרליה: הוא תכנן להצטרף אליו שם.
אבל ב-1949 הוא פגש את אמי. הם נישאו ב-1950 ואני נולדתי בשנה שלאחר מכן.
