גנאלוגיה משפחתית
לזכר משפחת סבי וסבתי
בסביבות ימי יום כיפור 1942, באמצע ספטמבר, כל משפחתו של אבי יצאה ברכבת הזו בדרכה לטרבלינקה: 301 ק"מ בעגלה ללא חלונות, דחוסים יחד, אולי רעבים, צמאים.
כמה זמן לוקח לנסוע את 301 הקילומטרים האלה?
סבי כשריאל, אשתו פייגל, שני אחיו של אבי משה ומאיר-בר, אשתו ושני נכדיהם, יענקל בן שנתיים והקטן עדיין תינוק.
מה הם כבר יכולים לחשוב?
אני מקדיש להם את הסיפור הזה ואת הניגון הזה.
לניגון הזה יש סיפור מסוים שמצאתי באתר חב"ד:
לרב של מודזיץ, רבי שאול ידידיה אלעזר, היו חסידים בערים המרכזיות של פולין.
אחד מהם היה רבי עזריאל דוד פאסטאג, אשר היה ידוע ברחבי ורשה בזכות קולו יוצא הדופן.
יהודים רבים נהרו לבית הכנסת שם התפללו רבי עזריאל דוד ואחיו, שגם הם זכו לקולות יפים, בימים הנוראים.
רבי עזריאל דוד הוביל את התפילות בעוד אחיו ליוו אותו במקהלה. קולו הצלול, הברור והמרגש השפיע עמוקות על כל שומעיו.
רבי עזריאל דוד חי בפשטות, והתפרנס מניהול חנות בגדים קטנה, אך אושרו והגשמתו הגיעו ממקור אחר: עולם המוזיקה החסידית.
הניגונים המרגשים שהלחין הגיעו לאוטובצק (פרבר של ורשה) שם רבו, רבי אלעזר שאול ידידיה, העריך אותם מאוד. היום בו הגיע ניגון חדש של רבי עזריאל דוד היה יום חגיגי עבור הרב.
עננים כהים החלו לכסות את שמי אירופה. ענני הנאציזם.
למרות הגזרות הנוראיות, הטלאי הצהוב והגטאות, רוב היהודים לא יכלו לדמיין מה עומד לקרות להם.
רק מעטים הצליחו להימלט מציפורני הכיבוש הנאצי ולהגיע למקום מבטחים. אחד מהם היה רבה של מודזיץ, רבי שאול ידידיה אלעזר, שהצלתו נוסדה רבות על ידי החסידים. כאשר הנאצים נכנסו לפולין, החסידים הבריחו אותו מפולין לווילנה, ליטא, ומשם נסע דרך רוסיה לשנגחאי, סין, ולבסוף הגיע לאמריקה בשנת 1940.
בינתיים, בפולין, עשרות אלפי יהודים נשלחו אל מותם מדי יום בקרונות בקר.
נמשכו ממיטותיהם החמות באמצע הלילה בוורשה, בעלים הופרדו מנשותיהם, וילדים נקרעו מזרועות הוריהם.
קשישים נורו למוות במקום, לעיני יקיריהם.
היהודים רוכזו ונשלחו ברכבות אלה למקום שבו קיומם לא יהווה עוד בעיה עבור הנאצים: לאושוויץ, טרבלינקה, מיידנק.
בתוך הקרונות הצפופים, מעל רעש הרכבת, עלו קולות של אנשים מתנשפים, נאנחים, בוכים, גוססים. אפשר היה לשמוע את בכיותיהם העמומות של ילדים נמחצים זה אל זה.
אבל, באחת מאותן קרונות שפנו לעבר מחנה ההשמדה הידוע לשמצה טרבלינקה, ניתן היה לשמוע קול שירה.
נראה כי יהודי זקן, עטוף בבגדיו הקרועים, פניו לבנות כשלג, ניגש אל שכנו ברכבת המוות, והתחנן בפניו שיזכיר לו את ניגון "מראה כהן" ששר הרבי ממודזיצער במהלך תפילת יום כיפור.
"עכשיו? עכשיו מה שאתה רוצה לשמוע זה ניגונים?" ענה השני, נותן לחסיד מבט מהוסס ותוהה אם כל הסבל הזה גרם לו לאבד את שפיותו.
אבל החסיד מודזיץ הזה, רבי עזריאל דוד פאסטאג, כבר לא שם לב לחברו, או לאף אחד אחר ברכבת.
במחשבותיו, הוא התפלל, עומד ליד רבו ביום כיפור, והוא זה שעמד בראש התפילה מול הרב וכל החסידים.
לפתע, דבריו של השנים עשר מבין שלושה עשר העקרונות של האמונה היהודית הופיעו לנגד עיניו:
אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, בביאת החמישייה; ווף על פי שייתממע, אים כל זה, אחכה לו בכול יום שיבוא – "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח , וגם אם יתעכב, למרות זאת, אני מחכה לביאתו בכל יום." בעיניים עצומות, הוא הרהר במילים אלה ובמחשבה זו: "עכשיו, כשנראה שהכל אבוד, אמונתו של יהודי עומדת למבחן. "
לא עבר זמן רב עד שהחל לזמזם מנגינה מתוקה למילים אלה. שם, בתוך המוות והייאוש ברכבת לטרבלינקה, הפך החסיד לעמוד שירה, שבוקע מריאותיו חסרות הדם את שירת העם היהודי הנצחית. הוא לא היה מודע לדממה שירדה בקרון הבקר ולמאות האוזניים ההמומות שהקשיבו בתשומת לב. הוא גם לא שמע את הקולות שהצטרפו בהדרגה לשירתו, בתחילה חרישית, אך עד מהרה גברה והלכה.
השיר עבר מכרכרה כרכרה. כל פה שעדיין היה בו שמץ של נשימה הצטרף ל"אני מאמין" של רבי עזריאל דוד.
כאילו התעורר מחלום, פקח רבי עזריאל דוד את עיניו וראה את הרכבת המזמרת. עיניו היו אדומות, לחייו רטובות מדמעות. בקול חנוק צעק: " אתן חצי חלקי מעולם הבא למי שיביא את שירי לרב ממודזיץ! "
דממה גדולה ירדה על הכרכרה.
שני בחורים ניגשו אליו, והבטיחו להביא את השיר לרב בכל מחיר. אחד טיפס על השני ומצא סדק קטן בגג העגלה, אותו הרחיב כדי ליצור חור גדול מספיק כדי שיוכל לצאת דרכו. הוא הכניס את ראשו לשמיים הפתוחים ואמר: "אני רואה את השמיים הכחולים מעלינו, הכוכבים מנצנצים, והירח, עם פנים אבהיות, מביט בי מלמעלה. "
" ומה אתה שומע? " שאל בן לווייתו.
אני שומע את המלאכים שרים את "אני מאמין", והוא עולה לפסגת שבעת הרקיע!
הם נפרדו מאחיהם ואחיותיהם ברכבת וקפצו ממנה אחד אחרי השני.
אחד מהם נהרג במקום בנפילה. השני שרד, כשהוא נושא את השיר לזכרו.
לבסוף הצליח להגיע לארץ ישראל, ותווי הניגון נשלחו בדואר לרבי שאול ידידיה אלעזר בניו יורק.
לאחר שקיבל את ניגון "אני ממין" מרבי עזריאל דוד ולאחר ששמע אותו מושר לפניו, אמר הרב ממודזיץ: " כאשר שרו "אני ממין" ברכבת המוות, רעדו יסודות העולם. אז אמר הקב"ה: 'בכל פעם שהיהודים ישירו "אני ממין", אזכור את ששת מיליון הקורבנות וארחם על שארית עמי'. "
מסופר שביום הכיפורים הראשון שבו שר הרבי ממודזיצער "אני מאמין", היו אלפי יהודים בבית הכנסת. כל הקהל פרץ בבכי, מה שהציף את שלולית הדמעות והדם של העם היהודי. המנגינה התפשטה במהרה לכל הקהילות היהודיות ברחבי העולם.
" עם ניגון זה", הכריז רבי שאול ידידיה אלעזר, "הלכו היהודים לתאי הגזים. ועם ניגון זה יצעדו היהודים לקבל את פני המשיח".
מכיוון שהחיים מורכבים מצירופי מקרים מרובים ומדהימים, סיפור זה מקבל משמעות מיוחדת מאוד.
הבוקר שמעתי בתוכנית התלמודית בצרפת-תרבות, את הניגון הזה ששרה טלילה ואת ההסבר הבא: הוא הפך לסמל של גירוש.
אחותי חיפשה את ההפניה באינטרנט ומצאה אותה באתר חב"ד.
בזמן קריאת הסיפור, אני מזהה שם: דוד פסטאג.
יום קודם לכן שיחזרתי את משפחת ראבה, אחיו של סבא רבא שלי, שלמה לייזרסון.
כולם גרו בוורשה.
כל מה שידעתי על דוד פסטאג הזה היו מוצאו ותאריכי לידתו ופטירתו: 1923-1942.
הוא היה נינו של גרשון מאיר ראבה-לייזרסון.
נכדתו יוסטין הייתה בתו של בנו שמול-אליעזר ראבה. יוסטין זו נישאה ליעקב פסטג, ודוד הוא אחד מחמשת ילדיהם.
אז אני לומד שהוא היה רבי, שהוא היה בעלים של חנות בגדים ושהתשוקה שלו הייתה מוזיקה חסידית.