סבתי חוה קרוננטל
סבתי חוה קרוננטל נולדה בוורשה בשנת 1883.
בסביבות שנת 1900, אמו נפטרה.
ממה מתה אמה?
Hawa avait 17 ans et dût s'occuper de ses petits frères et soeurs. Sabina avait 6 ans, Max avait alors 3/4 ans et Hanna, la petite dernière, avait soit quelques mois, soit 1 ou 2 ans. Je n'ai pas trouvé la date de dècés de cette arrière-Grand-Mère, ni sa tombe. Il n'est pas impossible qu'elle soit décédée en couche.
Une chose curieuse entre la naissance d'Itzack, son premier frère cadet, et celle de Sabina, il s'est écoulé 9 ans, sans trace d'enfants pendant cette période?
Quelle fut son éducation, en Pologne ?
Plusieurs indices prouvent qu'elle parlait et écrivait le polonais.
Apparemment la musique tenait une certaine place, dans la vie des enfants Kronental. Je pense que la famille était issue de la petite bourgeoisie et on retrouve dans la famille Szternis ce gout pour la musique.
Ma Grand-Mère a du estimer que ses frères et soeurs étaient suffisamment grands pour partir pour Paris début 1912. Elle devait être mariée à mon grand-père, tout du moins religieusement.
Elle se maria, civilement, en aout 1914, à Paris et sa première fille naissait deux mois plus tard.
Elle passa le temps de la guerre à Paris, dans leur logement de la rue St Claude.
Ma grand-mère était femme au foyer et elle adorait sortir avec ses amis Mme Scherer et Mme Odesser, des femmes à chapeaux.
Une de mes cousines, âgée aujourd'hui de plus de 90 ans se souvient encore de ma grand-mère .
סבתא לאורך השנים

סבתא: אישה צעירה
בפולין

סבתא כבר הייתה אם לשתי בנות קטנות, מארי ואנני, בסביבות 1918, בפריז.


סבתא בשנת 1953 עם אחותי הקטנה על ברכיה
סבתא עם דודותיי מארי ואנני וילדיהם: ג'קי ולוסיאן פירר וויליאם דוקהאן.
מה שלמדתי מסבתא
לא הכרתי אותה כל כך טוב.
כשנולדתי, היא כבר הייתה בת 68 והיא נפטרה כשהייתי בן שש.
גרנו איתה, בדירה שהוקצתה לה בשנת 1931, כך עשרים שנה קודם לכן.
זיכרונותיי מעורפלים... כמה פיסות יידיש והצרפתית הרעה שלה, כמה ניסיונות להעביר לנו את ה"מאמע לוכן" שלה, ספת המיטה שעליה ישנה, בחדר האוכל, מאחר ו... בעצם אני לא יודעת.
האם היה לנו חדר משלנו כשהיא נפטרה, או כשאחותי נולדה?
היא בטח שמחה מאוד במסיבת ברית המילה של אחי הקטן, שנערכה בביתנו. ואין לי שום זיכרון ממותה שישה שבועות לאחר מכן, וגם לא מתגובתה.
כסבתא, אני מרגישה את נוכחותה איתנו.
אבל הדודות שלי אמרו לי, כשהן ביקשו ממנו לטפל בילדיהן הקטנים: "גידלתי אותך, עכשיו זה תלוי בך לגדל את שלך".
היא תמיד הייתה זמינה עבורי ואחותי, במיוחד בחופשה. אני רואה אותה בתמונה הזאת יושבת על החוף, מחזיקה אותי על ברכיה, חיוך קלוש משחק על שפתיה.
בגילה היום, אני מרגישה שאני נראית קצת כמוה, עם תסרוקת שונה. מצחה נסוג, אין לה פוני, ושערה הלבן, המושך לאחור, כאילו מוחזק במקומו על ידי מסרקים קטנים מכל צד.
אני רואה אותה בתמונה נוספת של חג, יושבת ומחייכת על כיסא, מוקפת בשתי בנותיה הבכורות, מארי ואנני, ובשלושת נכדיה, ג'קי, בן עשר בערך, לוסיין וויליאם, בני שש, יושבים משני צידי הכיסא, מוחזקים על ידי אמותיהם. הפעם אין איש על ברכיה.
ככל הנראה בחופשה בקיץ 1952


גם בחופשה עם הדודות ובני דודיי בסביבות 1950
לסבתא היה מוניטין של חוסר "אימהות" במיוחד כלפי שלושת ילדיה הבכורים.
הייתה לה העדפה למארי, הבכורה, אותה עודדה לקחת שיעורי ריקוד בשאטלה.
אנני וריימונד, שני הילדים הבאים, הרגישו מוזנחים יותר. הם טיפחו כלפיה טינה עזה. לפי המחקר שלי, סבתי הייתה הבכורה, ואמה נפטרה כשהייתה בת 17.
היא נאלצה לטפל באחיה ואחיותיה הצעירים: סבינה בת שש, מקס בן שלוש, חנה בת שנה (או בלידה, כי איננו יודעים את סיבת מותה של סורה).
נאמר כי טיפול בילדים צעירים שבר את שאיפותיה המקצועיות וכי היא חוותה תקופה זו כקורבן.
אז, בפריז, היא העדיפה לצאת לטיולים עם חברותיה גברת אודסר וגברת שרר, למען רווחת הבית הכללית.
בן דוד תיאר אותה לנו כאלגנטית תמיד, עם כובע רעול על ראשה.
במשפחתה, סיפרו שהיא הייתה לקוחה קבועה בחנות הכלבו דופייל ברחוב קלינאנקור, שמילא תפקיד חלוצי בפיתוח האשראי הצרכני: גובה הגיע מדי שבוע לבית הלווה כדי לגבות את החזר ההלוואה.


חברותיה של סבתא בכובעים: גברת אודסר וגברת שרר
אמא שלי בכלל לא הרגישה אותו הדבר.
היא הייתה הצעירה ביותר, שאובחנה על ידי הרופאים כציסטה. סבתי הייתה אז בת ארבעים ושתיים. מערכת היחסים שלה עם התינוקת הזו הייתה יותר כמו של סבתא. ואז אחיותיה של אמי, בנות שתים עשרה ועשר, היו צריכות לטפל בתינוקת אחרי בית הספר.
אמי הייתה קרובה מאוד אליה.
בשלנית טובה, היא העבירה לו את המתכונים של ארץ היידיש.
היא נהגה ללוות אותו, כילד, למרפסת העליונה של האופרה ולאופרה קומיק. סבתי הייתה אוהבת מאוד מוזיקה קלאסית. אמה, סבתי רבתא סורה סטרניס, קיבלה חינוך מוזיקלי אותו העבירה לילדיה. אחיה אברהם היה סוחר יהלומנים ונהנה מחיים נוחים.
אשתו של אחיינה צ'ארלס, הלן, אמרה עליה: " היא הייתה אישה נמרצת ואופטימית מאוד. כולם אהבו אותה כי היא תמיד התבדחה. "
לאבי היה גם רושם חיובי מאוד על סבתי: " כשהתחלתי לראות את אמך בפריז, גם אני הבאתי שמיכת משי. סבתך לא יכלה להאמין. במשפחתה של אמך, הם היו עניים... וזו הייתה אמך שעבדה כדי לפרנס את סבתך אחרי שסבא שלך נפטר ב-1945. וכשפגשתי את 'אמא ', נאמר לי שיש סבתא. בשבילי, זה היה גן עדן. אמא בבית הייתה הדבר הכי נפלא. והייתי נחמד אליה."
דמיינתי את אמי כאישה חזקה שיודעת מה היא רוצה. אני חושבת שזו ירושה מסבתי, שיכולתי בקלות לראות בה סופרג'יסטית.
